גמרא
פירוש
לְאֵתוֹיֵי אלִיחֲכָה נִירוֹ וְסִכְסְכָה אֲבָנָיו.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
גמ׳. אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו כו׳. וחייב מצד השוה שלהן הנלמד מבור ואש. והנה לקמן (דף ס.) דנה הגמ׳ באש שנעשתה בעזרת כח אחר ז״ל ת״ר ליבה ולבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור. אמאי ליהוי כזורה ורוח מסייעתו כו׳ רב אשי אמר כי אמרי׳ זורה ורוח מסייעתו ה״מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור עכ״ל. פשטות הגמרא מורה שאין לחייבו אם עשה את האש יחד עם כח אחר. חידוש דין כח אחר מעורב בו שמחייב באש חל אך ורק בקירוב המזיק אצל הניזק (או להיפך, עיין בראשונים) אבל לא בעשיית המזיק; בעל המזיק אינו חייב אא״כ עושה המזיק לבדו בלי סיוע כח אחר. לפי״ז עולה הקושיא, הרי באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח והזיקו אחרי שנחו הרוח סייעה בעשיית המזיק, כיצד לפי״ז נלמד חיובם מאש והלא באש כשהרוח משתתפת בעשיית המזיק פטור.
אמנם ברש״י (ד״ה היינו בור) כתב וז״ל דהא נמי תחילת עשייתן לנזק דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דסופו ליפול ברוח מצויה עכ״ל. רש״י כפי הנראה סובר שאף על ראש הגג טרם נפלה האבן הו״ל חפצא של מזיק, ובכן הרוח רק קירבה את המזיק אל הניזק, אבל לא עשתה את החפצא של המזיק - ודומה לכח אחר מעורב בו באש. ברם נשאר לבאר למה לא נאמר בליבה וליבתה הרוח שהאש נעשתה מזיק עקב הליבוי בלבד שכן היה לו להעלות על דעתו שתבוא הרוח המצויה ותלבה את האש. התשובה לכך ברורה: במקרה שלפנינו האבן מחייבת כתקלה שהיא מזיקה בשב ואל תעשה. וקודם שנפלה האבן מן הגג נחשבת לתקלה דהו״ל לאסוקי אדעתיה שתפול והניזק יתקל בה. ובכן מיד שהניח את האבן על ראש הגג כבר עשה אותה התקלה. מאידך אש היא מזיק בקום ועשה ובכן אש כל זמן שלא ליבתה אותה אינה חשובה חפצא של מזיק. מזיק בקום ועשה לא יחשב למזיק טרם יוכל להזיק. לכן ליבה וליבתה הרוח פטור שכן הרוח סייעה בעשיית האש והיא השתתפה בעשייתה לחפצא של המזיק ולא האדם לבדו עשה את האש למזיק.
ברם עדיין לפי דברינו צ״ע שהרי עולה שאבן שהניחה על ראש גגו שנפלה ושהזיקה לאחר שנחתה דומה לבור המתגלגל כי נעשתה לתקלה ולמזיק תיכף בשהונחה על הגג לבדו והרוח רק קירבה את המזיק לניזק. והנה בבור המתגלגל הגמרא אמרה שאין מעשיו גרמו לו ואילו כאן אמרה הגמרא כח אחר מעורב בו ולמה שינתה הגמרא את לשונה. אמנם בתוס׳ כאן (ד״ה מה לבור) עמדו על כך וז״ל ולקמן גבי בור המתגלגל פריך מה לבור שכן מעשיו גרמו לו דלא שייך התם שכן אין כח אחר מעורב בו דהיכי נימא תאמר בור המתגלגל שכן כח אחר מעורב בו דמשמע דלא הוי בור אלא על ידי כח אחר וזה אינו שהרי נעשה בור בלא כח אחר משמניחו ברה״ר עכ״ל. מפורש בתוס׳ שבבור המתגלגל האדם לבדו עשה את הבור כשהניחה ברה״ר ורגלי השור רק קירבו המזיק לניזק ואילו באבן על ראש הגג שכח אחר מעורב בו נעשה המזיק בסיוע הרוח והגברא לבדו לא עשה את המזיקא - והוא שלא כביאורנו. ודברי התוס׳ אינם מתיישבים לכאורה עם דין ליבה וליבתה הרוח שפטור ומוכח שאין הרוח יכולה לסייע בעשיית המזיק, וצ״ע.ב
אמנם בתוס׳ לקמן (דף יט: ד״ה וכי וכו׳) חלוקים רש״י ותוס׳ אם בעל חי יכול להיות הכח אחר לחייב אדם משום אש - לרש״י לא יכול ואילו לתוס׳ כן יכול. ולפי ביאורנו מתיישב שינוי לשון הגמרא כאן ע״פ שיטת רש״י שם שדוקא רוח חשובה ל״כח אחר מעורב בו״ המחייב מדין אש. ולכן נקטה כאן הגמ׳ לשון ״כח אחר״ באבן שהניחה על ראש גגו כי הרוח היא שבאה והפילה את האבן מהגג. מאידך בור המתגלגל נתגלגל ממקום למקום ע״י רגלי בהמה, וכח בעל חי אינו מחייב באש. משום כך נקטנה הגמרא לשון ״שאין מעשיו גרמו לו״ ולמדה את החיוב משור ולא מאש. ונראה שקושית התוס׳ כאן היא ע״פ שיטתם שם כי לא ניתן להם לפרש את הגמרא כשיטת רש״י שם מאחר שמתנגדים אליו, ודו״ק בכל זה.
העולה מדברינו שלדעת התוס׳ בבור המתגלגל נשאר הדין של הבור הראשון שחל משעת ההנחה הראשונה גם לאחר שנתגלגל למקום אחר. ומסתבר לפי״ז שאפילו יתגלגל למקום האחר ע״י רוח שאינה מצויה שהוא חייב שכן הבור נשאר אותו מזיק של בור שהיה במקום הראשון וליכא נפקא מינה איזה רוח הוליכה למקום השני.ג
אך יעויין בש״מ (דף ה: ד״ה קשיא) ומש״כ בשם תוס׳ שאנץ. ומשמע שלדעתו אין לחלק בין הדין של אבנו סכינו ומשאו שהניחם על ראש גגו ונפלו ברוח מצויה לבין בור המתגלגל, ובכל אופן בור חדש נעשה במקום השני והכח אחר סייע בעשיית החפצא של הבור (וצ״ע מליבה וליבתה הרוח כנ״ל). ובכן מסתבר שחייב רק ברוח מצויה ולא ברוח שאינה מצויה.
והנה רש״י לקמן (דף יט: ד״ה קשרו אדם) כ׳ וז״ל הקושר דקנייה בהגבהה ויש לו להאי דליל בעלים עכ״ל. וקשה מאחר שחייב מדין בור המתגלגל למה זקוק לקנות הדליל והלא חייב גם בהפקר כמו כל בור ברה״ר דעלמא שחייב בלי קנין וכמבואר לקמן (דף כט:) שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאום הכתוב כאילו הן ברשותו בור ברה״ר כו׳. ונראה שרש״י שם סובר שחלות מעשה הבור הראשון נסתלקה מפני הגלגול ולפיכך חייב רק באופן שהבור שלו מדין ממונו. ומה שהעלתה סוגייתנו שחייב אף לאחר שהפקירו היינו בשהפקירו אחרי שנתחייב מדין ממונו, ובכך נאמן רש״י לשיטתו (לקמן מח א ד״ה ונטנפו כליו) שאם התחייב בבור משום ממונו ואח״כ הפקירו עדיין חייב.ד
תוס׳ ד״ה לאתויי. ז״ל משום דחשיב כרוח מצויה והוי אשו וכו׳. התוס׳ לשיטתם (לקמן דף יט: בתוס׳ ד״ה וכי) שכח בעל חי יכול לחייב מזיק מדין אש, אך משם עולה שרש״י חולק עליהם.
עיין לקמן (כג.) ברש״י ד״ה ה״ג וליחייב נמי בעל הגחלת שמבאר שאם ידליק הכלב את הגדיש בגחלת של אחר אף בעל הגחלת חייב משום אש ומדין אשו משום ממונו. וקשה, לדעת רש״י שאין לצרף כח בעל חי לאבן או לדליל לחייב הבעלים מדין אש למה חייב בעל הגחלת עבור כח הכלב.
ונראה שחלוק דין האבן או הדליל הואיל וכח בעל חי משתתף בעצם הנזק כי האבן והדליל הכו והזיקו עם כח בעל החי שזרקם. מאידך בגחלת הכלב רק קירב את אש הגחלת לניזק ואז האש הזיקה מכח עצמה. רש״י סובר שכח בעל חי אינו מחייב כשהכח פועל בנזק עצמו. אמנם כשכח הבעל חי קירב את האש לניזק הריהו מחייב כמו כל כח אחר מעורב בו.ה
ברם מצויה גירסה בראשונים (בש״מ לדף כג.) שבעל הגחלת לבדו חייב ולא בעל הכלב כלל וכן פסק הרמב״ם בפ״ב מהל׳ נ״מ (הלי״ז - י״ח). והובא בש״מ בשם הר״י וז״ל דמצינן למימר דלחייב בעל גחלת הכל הואיל ופשע בתחילת הדבר עכ״ל. ונראה שלדעתו אם מעשה נזק אחד נתהוה עקב שני מזיקים מחייבים את בעל המזיק שהוא הראשון בעשיית הנזק. לכן בכלב שנטל גחלת שמעשה בעל הגחלת קדם למעשה הכלב בעל הגחלת לבדו חייב ולא בעל הכלב, ואילו בתרנגול שזרק דליל או בבהמה שגלגלה אבן מאחר שכח הבעל חי התחיל את מעשה הנזק חייב הבעל חי לבדו ולא בעל האבן והדליל.
בא״ד ויתחייב המגלגל הכל ולא בעל התקלה כו׳ תדע דאם הדליק אש ובא אחר ושרף טלית חבירו או חפר בור ובא אחר ודחף שור חבירו לתוכו אין סברא שיתחייב בעל הבור או בעל האש וכו׳ והא דאמרי׳ כו׳ שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין דמשמע אפילו בעל הבור צ״ל דמיירי אדם בלא כוונה וכו׳ עכ״ל. דין התוס׳ שאדם בכוונה חייב ובעל הבור פטור ניתן לבאר בשני אופנים:
א) אדם חייב משום מעשה היזק שעשה ובור חייב משום פשיעת בעליו בשמירתו. חיוב מעשה המזיק דאדם פוטר את חיוב הפשיעה דבעל הבור.
ב) בור חייב משום תקלה. ואילו כשאדם דחף בכוונה את הניזק לבור בעל הבור פטור כי אין לו להעלות על דעתו שככה יעשה האדם ולענין הנזק בציור זה אין על בעל הבור חיוב שמירה כלל.
והנה התוס׳ חילקו בין אדם שהזיק בכוונה לבין אדם שהזיק שלא בכוונה. אמנם אדם שלא בכוונה חייב בד׳ דברים, וכבר ביארנו בשם הגר״ח זצ״ל (בשיעורנו הראשונים) שחיוב החובל הוא עונש שחל משום מעשה העבירה שהחובל עשה ואינו חיוב ממון בעלמא המתהוה משום חסרון שמירת נזקין, ולכן חיוב חובל אינו דומה לחיוב ממון המזיק. והרי התוס׳ כתבו שאדם שלא בכוונה - אע״פ שחייב משום מעשה חבלה שעשה ולא משום חסרון השמירה בעלמא - אינו מפקיע את חיוב בעל הבור. והוא בניגוד לביאור הראשון.
ויוצא שהתוס׳ נתכוונו לביאור השני - כלומר שבנוגע לאדם שהזיק בכוונה אין הבור או האש נחשבים למזיקים ואין לבעליהם חובת שמירה כלל כי אין לבעלים להעלות על הדעת שאדם ידחף הניזק לתוכם. אמנם על הבעלים להעלות על דעתם שאדם ידחף את הניזק שלא בכוונה והואיל ופשעו ולא מנעו חייבים. ואף שחיוב האדם שדחף הוא משום מעשה ההיזק שעשה וחיוב בעלי הבור והאש הוא משום פשיעתם עכ״ז שניהם חייבים (שלא כביאור הראשון).ו
ונשאר עלינו לבאר את ה״תדע״ שבתוס׳. לפי המהלך שלנו נראה שב״תדע״ מדובר באופן שהניזק לא היה יכול ליפול לבור בלי שידחפנו שם האדם. באופן זה פשוט שאין הבור נחשב למזיק כלל בנוגע לניזק זה ורק האדם לבדו חייב. על זה הוסיפו התוס׳ שכאן אף באופן שיכול היה הניזק ליפול לבור, אם לא נפל מעצמו אלא דחפו אדם לבור בכוונה בעל הבור פטור כי אין על בעל הבור חובת שמירה לשמור מאדם שידחף את הניזק בכוונה, ובנוגע לנזק זה אין הבור נחשב לתקלה ולמזיק כלל.
אחר דקדוק יפה בלשונם של התוס׳ יוצא שסוברים שכשאדם בכוונה ושור דחפו ביחד לבור שבעל הבור פטור אבל בעל השור חייב לשלם ביחד עם האדם.ז מאידך השיטה מקובצת (לקמן דף נג:) כתב בשם הר״ר ישעיה שגם בעל השור פטור. בביאור התוס׳ נראה שבאדם שהזיק בכוונה יחד עם בור או עם אש, מצוי מעשה נזק אחד שהרי האדם השתמש בכוונה עם הבור או עם האש להזיק והיו כלי נזק בידיו. ודוקא באופן זה מפקיע אדם המזיק את החיוב של מזיק מהבור ומהאש, כי אין הבעלים של הבור והאש חייבים לשומרם כשהם כלי נזק בידי אדם בכוונה הואיל ולא עשו מעשה נזק בעצמם. ואילו אדם ושור שהזיקו ביחד עשו שני מעשי נזק, כל מזיק ומזיק בעצמו, ולפיכך אין האדם מפקיע את חיוב הנזק של השור, ושניהם חייבים.
בניגוד לכך סובר הר״ר ישעיה שבכל אופן אדם המזיק פוטר והוא פוטר גם שור. בטעמו י״ל שאדם חייב מדין מעשה נזק ושור מדין פשיעה ולכן רק האדם משלם ולא בעל השור. או י״ל שהר״י סובר שהיכן שמצוי אדם בכוונה לא נתחייב בעל השור לשמור את שורו. במקום שאדם מזיק בכוונה ליכא דין של ממון המזיק שהרי באופן זה לא חל כלל חיוב שמירת נזקין. והנה מובא לקמן בשיטה (דף כב. ד״ה וז״ל הר״ר ישעיה ואי במסכסכת) שלדעת הר״י בעל הגמל שהלך לצד בהמתו כשהדליק הגמל את החנות בעל הגמל לבדו חייב ולא בעל האש. הסברה לשיטתו היא שסובר שכשנוכח בעל הגמל עם הגמל בשעת הנזק פקע דין מזיק מהאש. על בעל הגמל מוטל לשמור את גמלו שלא יזיק ומאחר שבעל הגמל נמצא על יד גמלו פקעה חובת השמירה מבעל האש שאינו שם וחלה לגמרי רק על האדם בעל הגמל שנמצא במקום הנזק. נוכחות האדם בשעת הנזק מפקיעה דין מזיק מן הממון ובאופן זה ליכא חובת שמירה כלל על בעלי ממון המזיק.
תוס׳ ד״ה אי. ז״ל והוי כמפקיר נכסיו לאחר נפילת פשיעה עכ״ל. לתוס׳ פשיעה בעשיית המזיק שוה לעשיית המזיק בידים. ולכן חייב אפילו אם הפקירו אח״כ משום חלות דין עשיית המזיק ודומה לכורה בור בידים ברה״ר שחייב. וכן איתא לקמן בתוס׳ (דף כב. ד״ה אשו משום חציו) בנוגע לאש למ״ד אשו משום חציו, וז״ל לא שיבעיר בעצמה האש אלא כל מקום שפשע ולא שמר גחלתו חציו נינהו עכ״ל.
תוס׳ ד״ה היינו בור. מסתימת פירוש רש״י משמע שחולק על תוס׳ והוא מפרש שהזיקו לאחר שנפלו, וכתב רש״י שאין נידון שלנו תחילת עשייתו לנזק משום ש״בנין הכותל ונטיעת האילן לא היה לנזק״ (רש״י דף ו: ד״ה תחילת). ונראה שלפי רש״י תחילת עשייתו לנזק ר״ל עשיית המזיק ממש. וכמו״כ משמע מרש״י (דף ו. ד״ה היינו בור) שכ׳ ז״ל דהא נמי תחילת עשייתן לנזק דהו״ל לאסוקי אדעתיה דסופו ליפול ברוח מצויה עכ״ל, דהיינו שעשה את המזיק בידים כשהניחן בראש גגו, ולפיכך באופן שלפנינו שלא עשה המזיק בידים רק לא סילקו אחרי הנפילה אינו חייב משום עשיית המזיק, וחייב משום ממונו. אליבא דרש״י בור שחייב משום ממונו אינו נלמד מעיקר דין בור שבתורה אלא נלמד מהצד השוה של בור ושור, והיינו סוגייתנו.
ועיין לקמן (דף כח: בתוס׳ ד״ה ה״מ וכו׳) שלשיטת רש״י אם הפקיר רשותו ובורו חייב משום עשיית המזיק כי ההפקר נחשב לעשיית המזיק. מאידך תוס׳ סוברים (שם בדף כח:) שאין ההפקר נחשב לעשיית מזיק והפקיר רשותו ובורו פטור, ובהפקיר רשותו ולא בורו חייב משום ממונו. ולדעתם בור שהוא ממונו חייב מעיקר דין הבור שבתורה ואינו נלמד מבמה הצד - בניגוד לפרש״י. לכן מפרשים התוס׳ שהצד השוה בא לחייב בור שהזיק בשעת נפילתו. אליבא דתוס׳ אין זה תחילת עשייתו לנזק כי תחילת עשייתו לנזק ר״ל תקלה דהיינו שהניזק הוזק בבור, ואילו בור שהזיק את הניזק בקום ועשה נלמד מבמה הצד השוה.
בא״ד דמאש חלוק במה שאין כח אחר מעורב בו וכו׳ עכ״ל. ר״ל שכח הכובד אינו נחשב לכח אחר. ועיין בחידושי הר״ן לסנהדרין (עז:) שמביא כך בשם הר״ר דוד.
והנה בנוגע למזיקים הנלמדים בבמה הצד השוה כתבו התוס׳ לעיל (דף ג: ד״ה משורו) שפטורים כדין כל הקולות של שני המזיקים שמהם דורשים את הצד השוה. אולם הרא״ש (פרק א׳ סימן א׳) העלה שיש להם דין בור לכל דיניהם. וקרוב לומר שלדעת הרא״ש הפטורים של המזיקין (בור בכלים, שור ברה״ר וכו׳) תלויים בצורת הנזק ולא בחלות שם של המזיק. משום כך, באופנים שבגמרא הואיל והנזק נעשה בשב ואל תעשה ובצורת תקלה חלים הפטורים של בור. אולם דעת התוס׳ היא שהפטורים חלים עפ״י חלות שם המזיקים ולא לפי צורת הנזק. ויוצא לפי שיטת הרא״ש באופן של התוס׳ שהזיקו בשעת נפילתם שהפטורים צ״ל כפי דיני המזיק של שור ולא כפי דיני בור כי צורת הנזק היא בקום ועשה ולא בשב ואל תעשה כבור. ובתוס׳ לפנינו מדמהו לאש, ויש לחקור אם חלים בו דיני אש (לפטור בטמון) או דיני שור (לפטור ברה״ר), וצ״ע.רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0)
אמנם בתוס׳ לקמן (דף יט: ד״ה וכי וכו׳) חלוקים רש״י ותוס׳ אם בעל חי יכול להיות הכח אחר לחייב אדם משום אש - לרש״י לא יכול ואילו לתוס׳ כן יכול. ולפי ביאורנו מתיישב שינוי לשון הגמרא כאן ע״פ שיטת רש״י שם שדוקא רוח חשובה ל״כח אחר מעורב בו״ המחייב מדין אש. ולכן נקטה כאן הגמ׳ לשון ״כח אחר״ באבן שהניחה על ראש גגו כי הרוח היא שבאה והפילה את האבן מהגג. מאידך בור המתגלגל נתגלגל ממקום למקום ע״י רגלי בהמה, וכח בעל חי אינו מחייב באש. משום כך נקטנה הגמרא לשון ״שאין מעשיו גרמו לו״ ולמדה את החיוב משור ולא מאש. ונראה שקושית התוס׳ כאן היא ע״פ שיטתם שם כי לא ניתן להם לפרש את הגמרא כשיטת רש״י שם מאחר שמתנגדים אליו, ודו״ק בכל זה.
העולה מדברינו שלדעת התוס׳ בבור המתגלגל נשאר הדין של הבור הראשון שחל משעת ההנחה הראשונה גם לאחר שנתגלגל למקום אחר. ומסתבר לפי״ז שאפילו יתגלגל למקום האחר ע״י רוח שאינה מצויה שהוא חייב שכן הבור נשאר אותו מזיק של בור שהיה במקום הראשון וליכא נפקא מינה איזה רוח הוליכה למקום השני.ג
אך יעויין בש״מ (דף ה: ד״ה קשיא) ומש״כ בשם תוס׳ שאנץ. ומשמע שלדעתו אין לחלק בין הדין של אבנו סכינו ומשאו שהניחם על ראש גגו ונפלו ברוח מצויה לבין בור המתגלגל, ובכל אופן בור חדש נעשה במקום השני והכח אחר סייע בעשיית החפצא של הבור (וצ״ע מליבה וליבתה הרוח כנ״ל). ובכן מסתבר שחייב רק ברוח מצויה ולא ברוח שאינה מצויה.
והנה רש״י לקמן (דף יט: ד״ה קשרו אדם) כ׳ וז״ל הקושר דקנייה בהגבהה ויש לו להאי דליל בעלים עכ״ל. וקשה מאחר שחייב מדין בור המתגלגל למה זקוק לקנות הדליל והלא חייב גם בהפקר כמו כל בור ברה״ר דעלמא שחייב בלי קנין וכמבואר לקמן (דף כט:) שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאום הכתוב כאילו הן ברשותו בור ברה״ר כו׳. ונראה שרש״י שם סובר שחלות מעשה הבור הראשון נסתלקה מפני הגלגול ולפיכך חייב רק באופן שהבור שלו מדין ממונו. ומה שהעלתה סוגייתנו שחייב אף לאחר שהפקירו היינו בשהפקירו אחרי שנתחייב מדין ממונו, ובכך נאמן רש״י לשיטתו (לקמן מח א ד״ה ונטנפו כליו) שאם התחייב בבור משום ממונו ואח״כ הפקירו עדיין חייב.ד
תוס׳ ד״ה לאתויי. ז״ל משום דחשיב כרוח מצויה והוי אשו וכו׳. התוס׳ לשיטתם (לקמן דף יט: בתוס׳ ד״ה וכי) שכח בעל חי יכול לחייב מזיק מדין אש, אך משם עולה שרש״י חולק עליהם.
עיין לקמן (כג.) ברש״י ד״ה ה״ג וליחייב נמי בעל הגחלת שמבאר שאם ידליק הכלב את הגדיש בגחלת של אחר אף בעל הגחלת חייב משום אש ומדין אשו משום ממונו. וקשה, לדעת רש״י שאין לצרף כח בעל חי לאבן או לדליל לחייב הבעלים מדין אש למה חייב בעל הגחלת עבור כח הכלב.
ונראה שחלוק דין האבן או הדליל הואיל וכח בעל חי משתתף בעצם הנזק כי האבן והדליל הכו והזיקו עם כח בעל החי שזרקם. מאידך בגחלת הכלב רק קירב את אש הגחלת לניזק ואז האש הזיקה מכח עצמה. רש״י סובר שכח בעל חי אינו מחייב כשהכח פועל בנזק עצמו. אמנם כשכח הבעל חי קירב את האש לניזק הריהו מחייב כמו כל כח אחר מעורב בו.ה
ברם מצויה גירסה בראשונים (בש״מ לדף כג.) שבעל הגחלת לבדו חייב ולא בעל הכלב כלל וכן פסק הרמב״ם בפ״ב מהל׳ נ״מ (הלי״ז - י״ח). והובא בש״מ בשם הר״י וז״ל דמצינן למימר דלחייב בעל גחלת הכל הואיל ופשע בתחילת הדבר עכ״ל. ונראה שלדעתו אם מעשה נזק אחד נתהוה עקב שני מזיקים מחייבים את בעל המזיק שהוא הראשון בעשיית הנזק. לכן בכלב שנטל גחלת שמעשה בעל הגחלת קדם למעשה הכלב בעל הגחלת לבדו חייב ולא בעל הכלב, ואילו בתרנגול שזרק דליל או בבהמה שגלגלה אבן מאחר שכח הבעל חי התחיל את מעשה הנזק חייב הבעל חי לבדו ולא בעל האבן והדליל.
בא״ד ויתחייב המגלגל הכל ולא בעל התקלה כו׳ תדע דאם הדליק אש ובא אחר ושרף טלית חבירו או חפר בור ובא אחר ודחף שור חבירו לתוכו אין סברא שיתחייב בעל הבור או בעל האש וכו׳ והא דאמרי׳ כו׳ שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין דמשמע אפילו בעל הבור צ״ל דמיירי אדם בלא כוונה וכו׳ עכ״ל. דין התוס׳ שאדם בכוונה חייב ובעל הבור פטור ניתן לבאר בשני אופנים:
א) אדם חייב משום מעשה היזק שעשה ובור חייב משום פשיעת בעליו בשמירתו. חיוב מעשה המזיק דאדם פוטר את חיוב הפשיעה דבעל הבור.
ב) בור חייב משום תקלה. ואילו כשאדם דחף בכוונה את הניזק לבור בעל הבור פטור כי אין לו להעלות על דעתו שככה יעשה האדם ולענין הנזק בציור זה אין על בעל הבור חיוב שמירה כלל.
והנה התוס׳ חילקו בין אדם שהזיק בכוונה לבין אדם שהזיק שלא בכוונה. אמנם אדם שלא בכוונה חייב בד׳ דברים, וכבר ביארנו בשם הגר״ח זצ״ל (בשיעורנו הראשונים) שחיוב החובל הוא עונש שחל משום מעשה העבירה שהחובל עשה ואינו חיוב ממון בעלמא המתהוה משום חסרון שמירת נזקין, ולכן חיוב חובל אינו דומה לחיוב ממון המזיק. והרי התוס׳ כתבו שאדם שלא בכוונה - אע״פ שחייב משום מעשה חבלה שעשה ולא משום חסרון השמירה בעלמא - אינו מפקיע את חיוב בעל הבור. והוא בניגוד לביאור הראשון.
ויוצא שהתוס׳ נתכוונו לביאור השני - כלומר שבנוגע לאדם שהזיק בכוונה אין הבור או האש נחשבים למזיקים ואין לבעליהם חובת שמירה כלל כי אין לבעלים להעלות על הדעת שאדם ידחף הניזק לתוכם. אמנם על הבעלים להעלות על דעתם שאדם ידחף את הניזק שלא בכוונה והואיל ופשעו ולא מנעו חייבים. ואף שחיוב האדם שדחף הוא משום מעשה ההיזק שעשה וחיוב בעלי הבור והאש הוא משום פשיעתם עכ״ז שניהם חייבים (שלא כביאור הראשון).ו
ונשאר עלינו לבאר את ה״תדע״ שבתוס׳. לפי המהלך שלנו נראה שב״תדע״ מדובר באופן שהניזק לא היה יכול ליפול לבור בלי שידחפנו שם האדם. באופן זה פשוט שאין הבור נחשב למזיק כלל בנוגע לניזק זה ורק האדם לבדו חייב. על זה הוסיפו התוס׳ שכאן אף באופן שיכול היה הניזק ליפול לבור, אם לא נפל מעצמו אלא דחפו אדם לבור בכוונה בעל הבור פטור כי אין על בעל הבור חובת שמירה לשמור מאדם שידחף את הניזק בכוונה, ובנוגע לנזק זה אין הבור נחשב לתקלה ולמזיק כלל.
אחר דקדוק יפה בלשונם של התוס׳ יוצא שסוברים שכשאדם בכוונה ושור דחפו ביחד לבור שבעל הבור פטור אבל בעל השור חייב לשלם ביחד עם האדם.ז מאידך השיטה מקובצת (לקמן דף נג:) כתב בשם הר״ר ישעיה שגם בעל השור פטור. בביאור התוס׳ נראה שבאדם שהזיק בכוונה יחד עם בור או עם אש, מצוי מעשה נזק אחד שהרי האדם השתמש בכוונה עם הבור או עם האש להזיק והיו כלי נזק בידיו. ודוקא באופן זה מפקיע אדם המזיק את החיוב של מזיק מהבור ומהאש, כי אין הבעלים של הבור והאש חייבים לשומרם כשהם כלי נזק בידי אדם בכוונה הואיל ולא עשו מעשה נזק בעצמם. ואילו אדם ושור שהזיקו ביחד עשו שני מעשי נזק, כל מזיק ומזיק בעצמו, ולפיכך אין האדם מפקיע את חיוב הנזק של השור, ושניהם חייבים.
בניגוד לכך סובר הר״ר ישעיה שבכל אופן אדם המזיק פוטר והוא פוטר גם שור. בטעמו י״ל שאדם חייב מדין מעשה נזק ושור מדין פשיעה ולכן רק האדם משלם ולא בעל השור. או י״ל שהר״י סובר שהיכן שמצוי אדם בכוונה לא נתחייב בעל השור לשמור את שורו. במקום שאדם מזיק בכוונה ליכא דין של ממון המזיק שהרי באופן זה לא חל כלל חיוב שמירת נזקין. והנה מובא לקמן בשיטה (דף כב. ד״ה וז״ל הר״ר ישעיה ואי במסכסכת) שלדעת הר״י בעל הגמל שהלך לצד בהמתו כשהדליק הגמל את החנות בעל הגמל לבדו חייב ולא בעל האש. הסברה לשיטתו היא שסובר שכשנוכח בעל הגמל עם הגמל בשעת הנזק פקע דין מזיק מהאש. על בעל הגמל מוטל לשמור את גמלו שלא יזיק ומאחר שבעל הגמל נמצא על יד גמלו פקעה חובת השמירה מבעל האש שאינו שם וחלה לגמרי רק על האדם בעל הגמל שנמצא במקום הנזק. נוכחות האדם בשעת הנזק מפקיעה דין מזיק מן הממון ובאופן זה ליכא חובת שמירה כלל על בעלי ממון המזיק.
תוס׳ ד״ה אי. ז״ל והוי כמפקיר נכסיו לאחר נפילת פשיעה עכ״ל. לתוס׳ פשיעה בעשיית המזיק שוה לעשיית המזיק בידים. ולכן חייב אפילו אם הפקירו אח״כ משום חלות דין עשיית המזיק ודומה לכורה בור בידים ברה״ר שחייב. וכן איתא לקמן בתוס׳ (דף כב. ד״ה אשו משום חציו) בנוגע לאש למ״ד אשו משום חציו, וז״ל לא שיבעיר בעצמה האש אלא כל מקום שפשע ולא שמר גחלתו חציו נינהו עכ״ל.
תוס׳ ד״ה היינו בור. מסתימת פירוש רש״י משמע שחולק על תוס׳ והוא מפרש שהזיקו לאחר שנפלו, וכתב רש״י שאין נידון שלנו תחילת עשייתו לנזק משום ש״בנין הכותל ונטיעת האילן לא היה לנזק״ (רש״י דף ו: ד״ה תחילת). ונראה שלפי רש״י תחילת עשייתו לנזק ר״ל עשיית המזיק ממש. וכמו״כ משמע מרש״י (דף ו. ד״ה היינו בור) שכ׳ ז״ל דהא נמי תחילת עשייתן לנזק דהו״ל לאסוקי אדעתיה דסופו ליפול ברוח מצויה עכ״ל, דהיינו שעשה את המזיק בידים כשהניחן בראש גגו, ולפיכך באופן שלפנינו שלא עשה המזיק בידים רק לא סילקו אחרי הנפילה אינו חייב משום עשיית המזיק, וחייב משום ממונו. אליבא דרש״י בור שחייב משום ממונו אינו נלמד מעיקר דין בור שבתורה אלא נלמד מהצד השוה של בור ושור, והיינו סוגייתנו.
ועיין לקמן (דף כח: בתוס׳ ד״ה ה״מ וכו׳) שלשיטת רש״י אם הפקיר רשותו ובורו חייב משום עשיית המזיק כי ההפקר נחשב לעשיית המזיק. מאידך תוס׳ סוברים (שם בדף כח:) שאין ההפקר נחשב לעשיית מזיק והפקיר רשותו ובורו פטור, ובהפקיר רשותו ולא בורו חייב משום ממונו. ולדעתם בור שהוא ממונו חייב מעיקר דין הבור שבתורה ואינו נלמד מבמה הצד - בניגוד לפרש״י. לכן מפרשים התוס׳ שהצד השוה בא לחייב בור שהזיק בשעת נפילתו. אליבא דתוס׳ אין זה תחילת עשייתו לנזק כי תחילת עשייתו לנזק ר״ל תקלה דהיינו שהניזק הוזק בבור, ואילו בור שהזיק את הניזק בקום ועשה נלמד מבמה הצד השוה.
בא״ד דמאש חלוק במה שאין כח אחר מעורב בו וכו׳ עכ״ל. ר״ל שכח הכובד אינו נחשב לכח אחר. ועיין בחידושי הר״ן לסנהדרין (עז:) שמביא כך בשם הר״ר דוד.
והנה בנוגע למזיקים הנלמדים בבמה הצד השוה כתבו התוס׳ לעיל (דף ג: ד״ה משורו) שפטורים כדין כל הקולות של שני המזיקים שמהם דורשים את הצד השוה. אולם הרא״ש (פרק א׳ סימן א׳) העלה שיש להם דין בור לכל דיניהם. וקרוב לומר שלדעת הרא״ש הפטורים של המזיקין (בור בכלים, שור ברה״ר וכו׳) תלויים בצורת הנזק ולא בחלות שם של המזיק. משום כך, באופנים שבגמרא הואיל והנזק נעשה בשב ואל תעשה ובצורת תקלה חלים הפטורים של בור. אולם דעת התוס׳ היא שהפטורים חלים עפ״י חלות שם המזיקים ולא לפי צורת הנזק. ויוצא לפי שיטת הרא״ש באופן של התוס׳ שהזיקו בשעת נפילתם שהפטורים צ״ל כפי דיני המזיק של שור ולא כפי דיני בור כי צורת הנזק היא בקום ועשה ולא בשב ואל תעשה כבור. ובתוס׳ לפנינו מדמהו לאש, ויש לחקור אם חלים בו דיני אש (לפטור בטמון) או דיני שור (לפטור ברה״ר), וצ״ע.רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0)
הערות
א וכמו״כ מפורש בתוס׳ לעיל (דף ה: ד״ה כי שדית) ז״ל מאבנו סכינו ומשאו כו׳ לא נעשו בור אלא ע״י כח אחר עכ״ל עיי״ש.
ב הרמב״ם פסק שליבה וליבתה הרוח חייב עיין בפי״ד מנזקי ממון (הל״ז). עיין בתוס׳ ב״ב (דף כו.) ד״ה זיקא וכו׳ וברשימות לקמן לסוגית ליבה וליבתה הרח (דף ס.).
ג אמנם צע״ק מ״ש מאש שפטור אם הוליכה רוח שאינה מצויה. ויתכן שאש שמורה לא נקראת מזיק כלל ולכן אם הוליכה רוח שאינה מצויה פטור. מאידך בור המתגלגל הו״ל מזיק במקומו לפני שנתגלגל ולכן אף שנתגלגל למקום שני ברוח שאינה מצויה חייב.
ד לפי״ז פי׳ לשון הגמרא שאין מעשיו גרמו לו ר״ל שאין כאן עשיית המזיק, ועיין בתוס׳ (ה:) ד״ה כי שדית שמפרש כך את הלשון מעשיו גרמו שר״ל עשיית המזיק. אך צע״ק מלשונו של רש״י לפנינו ד״ה מעשיו ודו״ק.
ה עיין לקמן בשיעורים לדף (יט:) תוס׳ ד״ה וכי אתמר ובש״מ לקמן (דף ס.) ד״ה רב אשי בשם הרא״ה.
ו עי׳ בשיעורים לעיל (דף ה: תוס׳ ד״ה כי שדית) שרבינו זצ״ל פי׳ התוס׳ לפי ביאור הראשון שאדם שהזיק בלא כוונה חייב משום פשיעה ולא משום המעשה. ועי׳ באבן האזל פ״ו מחובל הט״ז.
ז שהרי נתקשו רק מחיוב בעל הבור ולא מחיוב השור. ועי׳ בחזו״א סי׳ ה׳ סס״ק ה׳.
הערות
Gemara
Peirush